Tip:
Highlight text to annotate it
X
וכעת יש לי העונג להציג את גל רייך, הוא סטודנט
לממשל
במרכז הבינתחומי בהרצליה, הוא ראש OneVoice באוניברסיטה שלו
והוא פעיל שלום במשך שנים רבות.
תודה רבה מייגן
חברי קונגרס,
אורחים נכבדים, גבירותיי ורבותיי. ביוני 2009,
66 שנים אחרי שהנאצים סיימו לבנות את
תא הגזים האחרון באושוויץ, צעדתי במחנה ההרוס
והרגשתי תחושת גאווה. כן, גאווה.
הייתי גאה, כי אני היהודי הזה
שלא היה אמור לחיות. הייתי גאה
כי באותו יום לבשתי את מדי
צבא ההגנה לישראל. אבל זו לא הייתה הסיבה העיקרית לגאוותי.
לא.
הייתי גאה מסיבה אחרת.
בזמן שירות החובה שלי בצבא
התמזל מזלי להתלוות למאה קצינים בכירים
במסעם
למחנות ההשמדה בפולין. לא הייתי קצין,
אפילו לא בחרתי להתגייס לצבא, זו הייתה חובתי.
במשלחת הזאת למחנות ההשמדה
הייתי רק צלם, שמצלם תמונות.
זה היה באחד הערבים,
אחרי שביקרנו בכמה מחנות השמדה
שכל הקצינים התקבצו בחדר אחד לדיון
על המוסריות של צבא ההגנה לישראל.
בדיון ארוך ולא רשמי זה
הרבה קצינים סיפרו סיפורים אישיים.
הם תיארו רגעים של חוסר ודאות
הם תיארו רגעים...
החלטות שקיבלו, שעכשיו הם מתחרטים עליהן
מבצעים שבוטלו מסיבות הומניטריות.
ראש המשלחת, דרגה אחת מתחת לאלוף,
שיתף בסיפור האישי שלו על חרטה.
ההרגשה בחדר הייתה יוצאת מן הכלל.
נדהמתי מכמה עמוקה ההבנה שלהם,
שלא כמוני, מי שבחרו להקדיש את חייהם
לשירות בצבא, מבינים את המשמעות של חיי אדם,
ומה המשמעות של לקחת את חייו של מישהו אחר. הדיון ריגש אותי כל כך
שהייתי מוכרח להגיד משהו. אני, חייל פשוט,
מבקש להצטרף לדיון של קצינים בכירים. אז בתור חייל טוב,
התנצלתי על בקשתי להצטרף לדיון,
מכיוון שאני החייל בדרגה הנמוכה ביותר בחדר,
זה שאמור להיות לא יותר מ"זבוב על הקיר",
ואמרתי: אני חייב להגיד לכם מפקדיי,
כמה אני גאה לדעת שאתם חלק
מצבא ההגנה לישראל. בכנות,
למרות שלא אמרתי זאת, מעולם לא ראיתי את הצבא מנקודת המבט הזו.
עד אותו הרגע, בתור פעיל שלום, כל מה שראיתי
הוא מה שחבריי הפלסטינים רואים כל יום
חיילים, עם רובים במחסומים.
למרבה הפתעתי, הקצינים מחאו לי כפיים
ואמרו לי גם שהם גאים בי
שאני חייל בצבא שלהם. ראש ממשלה לשעבר בישראל, גולדה מאיר,
לא החביבה עליי, אמרה פעם משהו
שסיכם את האווירה בחדר במשפט אחד:
"כשהשלום יגיע, נוכל אולי לסלוח לערבים
על שהרגו את ילדינו. אבל יהיה זה קשה יותר
לסלוח להם על שהכריחו אותנו להרוג את ילדיהם"
משפט שנוי במחלוקת זה,
למרות הטון המתנשא, מדגיש בליבה שלו
שהשלום הוא המטרה
שאנחנו יכולים לסלוח, גם אם זה קשה
ושאנחנו לא נהנים להרוג.
המילים "כשהשלום יגיע" מסמלות בשבילי
שהשלום הוא מה שאנחנו כמהים לו. אחרי הכל,
משפט שמהדהד אפילו יותר בתרבות היהודית שלנו,
מספר שמואל: "הלנצח תאכל חרב?
...הלוא ידעתה כי מרה תהיה באחרונה"
אני באמת מאמין שכולם, מראש הממשלה
ועד לחייל בדרגה הנמוכה ביותר, כולנו,
כולנו יודעים שמלחמה היא לא נורמלית.
גם כשאנחנו נלחמים אנחנו מבינים
שהסטטוס קוו היחיד הוא שלום.
נולדתי וגדלתי בחדרה, עיר שקרובה לים
אבל גם קרובה לקווי הפסקת האש של 1948,
באזור שבו המרחק בן הגדה המערבית
לים התיכון קטן מהמרחק בין הבניין הזה
להר ורנון. העיר שלי
סבלה פיגועי טרור רבים. את רובם ראיתי מחלון
החדר שלי.
אבל טרור ואלימות מעולם לא היו מה שעיצב את הסיפור שלי
הסיפור שלי הוא סיפור של ערכים שמשפחתי
והחברים שלי אימצנו לחיות לפיהם.
ערכים של זכויות אדם, כבוד ודמוקרטיה.
זו הסיבה שהצטרפתי לארגון "חלונות אפיקים לתקשורת", שאיפשר לי
לקיים דיאלוג עם פלסטינים.
מאז, לפני 10 שנים, לא הפסקתי לפגוש את
האנשים ש"מעבר לגדר". השתתפתי בקבוצה משותפת
שאירגון אנתוני רובינס, ואני פוגש פלסטינים היום
כראש ארגון "קול אחד" באוניברסיטה שלי.
אני רואה בעיניים שלי, מה שלעולם
לא יכול להיקרא "הסטטוס קוו": כפרים
שבהם יש אספקה של מים רק פעמיים בשבוע,
מחסומים שנסגרים באופן אקראי, וכשהם פתוחים
הם עדיין מגבילים את חופש התנועה.
אני הולך למקומות האלה, לחברון, לטול כרם,
לבקעת הירדן, כי חשוב לי
לדעת ולראות את הסכסוך במו עיניי.
להבין את הנרטיב הפלסטיני, על אף שכנראה לעולם
לא אסכים איתו.
ת'יאודור רוזוולט אמר: "לא האדם שמעביר ביקורת חשוב,
ולא מי שמצביע על נפילת האיש החזק
ומסביר כיצד אפשר היה לעשות זאת טוב יותר.
התהילה שייכת לאיש
שמצוי בזירה."
יש סצנה שחוזרת על עצמה בהרבה סרטים - חלקם נעשו בהוליווד -
שבהם הילדים שואלים: "סבא, מה אתה עשית במלחמה?"
והסבא מהסס.
אני יודע מה אני אומר.
אני לא אספר לנכדים שלי שאני לא ידעתי
מה קורה בצד השני של הגדר.
אני לא אספר להם שלחמתי על עוד מטר רבוע של אדמה.
אני אספר להם על המדינה היהודית דמוקרטית שיש לנו -
לא על המדינה שהייתה או שייתכן ואולי הייתה לנו.
החזון שלי לא שונה
מחזונם של רוב הישראלים, ולמעשה הוא כלל לא שונה מחזונו של ראש הממשלה
בנימין נתניהו,
כפי שהוא בעצמו אמר, כמה ימים אחרי שחזרתי מאושוויץ
ביוני 2009. הוא אמר:
"בחזוני ישנם שני עמים,
חיים זה לצד זה בארץ הקטנה הזו,
עם יחסי שכנות טובים וכבוד הדדי
כל אחד עם דגל, המנון וממשלה משלו."
אני רואה את החיוכים שלכם, נתניהו הוא
לא הבחירה הראשונה שלי גם כן. אבל אתם יודעים מה?
אני מאמין לו, אני מוכרח. 17 תוכניות
שלום הוצעו מאז האינתיפאדה השניה בשנת 2000.
וכל ההצעות האלה שונות רק במקצת זו מזו.
זה לא שהמנהיגים שלנו לא יודעים מה לעשות,
הכל כתוב, מפורט לפרטי פרטים בתוכניות האלה.
המנהיגים שלנו מפחדים. הם מפחדים.
הם מפחדים שפיסת הנייר תהיה חסרת ערך.
הם מפחדים שהעמים לא יכבדו את ההסכמים, או את הממשלות.
וזאת מדוע אני עומד כאן היום, בהיכל המקודש
של הקונגרס, היכן שאתה, ראש הממשלה
נתניהו, אישררת מחדש את חזון שתי המדינות שלך,
מוכרח להתנצל שאני בעל הדרגה הנמוכה ביותר בחדר,
ואומר לך: יש לך את התמיכה שלי.
יש לך את התמיכה שלי, ראש הממשלה נתניהו
מהיום הראשון של המשא ומתן, עד ליום חתימת הסכם
ומעבר לו. יש לנו פרטנר.
יש לך פרטנר, ברשות הפלסטינית,
בארצות הברית, בקואליציה שלך,
באופוזיציה. אבל יותר מכל,
יש לך אותנו, הדור החדש,
שיעשה למשא ומתן הישן מה
שטכנולוגיות חדשות
עושות לטכנולוגיות ישנות, מתבססות עליהן
ובאותו הזמן גורמות לישנות להיות לא רלוונטיות.
לשלום יש מחיר, אנחנו יודעים זאת.
אבל זהו הזמן שנפסיק לפחד
מהאדם האחד שעושה את המעשה הלא נכון
בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון
אנחנו צריכים להשתנות. אנחנו צריכים
להתמקד בהמוני האנשים שעושים את הדבר הנכון
בזמן הנכון ובמקום הנכון.
זה הזמן, זה המקום.
אז תרשו לי לאתגר אתכם,
בדיוק כפי שאתם מאתגרים אותנו,
היו האדם הזה.
תודה גל, הסיפור שלך
פתח לי צוהר לצבא שמעולם לא הייתי מדמיינת.
תודה לך.