Tip:
Highlight text to annotate it
X
ההורים תמיד דיברו על ארץ ישראל ובאמת ציפינו לזה, חיכינו לזה
ואני זוכרת שאמא שלי, זכרונה לברכה, כל כך עבדה קשה בשביל לעלות לארץ, עשתה את כל ההכנות, הכינה את כל המצרחים שצריך לדרך
ואני זוכרת שאמא שלי, זכרונה לברכה, כל כך עבדה קשה בשביל לעלות לארץ, עשתה את כל ההכנות, הכינה את כל המצרכים שצריך לדרך
תמיד היו מספרים לנו לעלות לארץ, לירושלים, ומגיל אפס היו מסבירים לנו, אז החלטנו לעלות
היה לנו (באתיופיה) הרבה זהב, היה לנו הרבה כסף, בונה (קפה), סוכר, הכל היה, הרבה דברים.לכולם
רק יצאנו כבר השכנים יצאו לשדוד אותנו. זה לא היה קל
והיינו הולכים בלילות וישנים ביום, מוצאים איזה מקום שיש בו מים, נחל, משהו. ואז ביום היינו שם
וכשהגענו לאיזשהו מקום מסויים שאנחנו נחים בו, גם המדריכים שלנו רצו כסף
לקחנו אוכל, שתיה, והמשכנו ליותר משבועיים. מסע של שבועיים
הלכתי עם כמעט חצי מהכפר
ובמשך שבועיים היו לנו בעיות שמה בדרך. האוכל נגמר והמים נגמרו אז פשוט שלא יגמר לנו היינו אוכלים מעט, ושותים מעט
ופתום באמצע שום מקום אין צל, אין כלום, את שומעת את הבכי של התינוקות, של הילדים
ולחלק מהם נתנו מכות רצח. כביכול אומרים שראינו אתכם בסודן, אתם אולי מרגלים, מה אתם עושים פה
ואחרי זה הגענו ליד סודן, איזה שמונה קילומטר, עשרה קילומטר. ואלה שמלווים אותנו אמרו שכבר הגעתם לסודן
ולא ראינו את סודן בכלל. רואים רק את הסוף של השמיים ואת הארץ
ואחרי שהם חזרו כנראה היו איתם השודדים גם ביחד איתם. והם חזרו והם תפסו אותנו אחרי כמה דקות
ושבעה שודדים שיש להם אם 16 , ולקחו לנו את כל הכסף. הכסף, מה שנשאר מהאוכל והשתיה
לקחו במשך שמונה שעות, שמה המזג אויר היה ממש כמו במדבר, הרבה חום היה, כאילו חם לגמרי
ושמה שמונה שעות כמעת תפסו אותנו. עד שלוקחים, עד שבודקים אצל כל אחד בכיס
אפילו עד שבדקו לנו גם את האוזנים של הסוס. הם חשבו שאנחנו מסתירים את זה בתוך האוזן של הסוס
לסודן בפנים אני נכנסת. שנה שמה נשארת. באמצע שנה, ילדה שלי, מזה חמודה, חולה, לא מרגישה טוב, מתה
מה אני יכלה לעשות. קשה קשה, מה אני אגיד לך
כשאני נזכרת בה עכשיו אני מרגישה לא בסדר. כשאני נזכרת בה אני מרגישה שהילדה בלב שלי, בבטן שלי נכנסת.
כמה לבכות, כמה סבלנו, כמה היינו, אל תשאלי, אל תשאלי
עברתי חוויה קשה. איבדתי את אמא שלי. וזה מחיר כבד שאף אחד לא יכל לשלם אותו, ושילמתי מחיר כבד
התחתנתי, באתי לארץ, וחיכיתי כל כך לאמא שלי
ובשנת 83 (אני עליתי ב 82 הייתי נשואה) אז המשפחה שלי עלתה ב 83
ואני כל כך חיכיתי כל כך לאמא שלי. את לא מתארת לעצמך. ילדה קטנה (בת 12) שחיתנו אותה שמצפה לאמא שלה
זה דבר שמלווה אותי כל החיים. הצמאון הזה, הגעגועים האלה שנשארו לי כמו אבן בלב
לחמניה נתנו לנו. את אוכלת- מקיאה. את אוכלת - שילשולים. כמה אנשים מתו! כמה אנשים מתו! אלוקים ישמור
בגרמניה, אני רואה בטלויזה, כמו גרמניה
אחר כך כולם הגיעו לפה (לארץ) אני נשארת שם. אל תשאלי! אל תשאלי כמה , בעיות. כמו בגרמניה כמו גרמניה
מישהו מת, בלילה, בלילה, ילדים מתים בלילה , זורקים שם
מישהו מת, גדולים, בלילה זורקים. מה אני אגיד לך, אחר כך מה אני אגיד לך. גם מכות, גם מכות, גם בבית סהר נכנס.
אני חולה. באמת, איך שאני זוכרת את זה, קשה. יצא לי... כמעט מתה, כמעט מתה
אני גאה במדינה הזאת. ואני רוצה שכמו שאני גאה, אני מקווה שכולם גם אותו דבר, שיהיו
אני מבסוט. ועכשיו אני נשוי, ויש לי שלושה ילדים. ועובד