Tip:
Highlight text to annotate it
X
הערב, אנחנו שמחים להזמין אל הבמה
את ה"דראג קווין" הכי מהממת באירלנד
והאקטיביסטית הידועה
פאנטי!
שלום
שמי פאנטי
ולנוחותם של הצופים לקויי הראיה, או התמימים באופן קיצוני -
אציין שאני מלכת דראג
אני גם... ובכן... סוג של פרפורמרית
וגם מדי פעם, באופן מזדמן - פעילה למען זכויות הומואים.
כמו כן, בוודאי כבר הבחנתם
שאני שייכת, בצורה מכאיבה כמעט, למעמד הביניים.
אבי היה וטרינר בכפר, למדתי בבית ספר מאד נחמד
ולאחריו הצטרפתי למוסד המזוהה ביותר עם מעמד הביניים:
מכללה לאמנות
וזה אולי יפתיע את חלקכם
אבל תמיד מצאתי עבודה רווחית בתחום שבחרתי:
"בלבול מגדרי".
אז
אותו עוני שוחק ומשפיל
שצפינו בו הערב במחזה העוצמתי כל כך שהוצג כאן
הוא משהו שלמרבה המזל
אינני יכולה לומר שחוויתי על בשרי.
אבל
אני כן יודעת מעט על דיכוי.
או לפחות, דיכוי הוא משהו שאני יכולה להזדהות איתו.
ברור שלרגע אינני מתכוונת להשוות
את מצבי למצבם של פועלי דאבלין ב-1913
אבל אני כן יודעת איך זה מרגיש כששמים אותך "במקום הראוי לך".
האם מישהו מכם עמד פעם במעבר חציה
כאשר מכונית עוברת, ובה חבורה של נערים
והם מוציאים ראשם החוצה תוך כדי נסיעה
וצועקים: "מתרומם!"
וזורקים עליכם קרטון חלב.
אז זה לא באמת כואב
אחרי הכל, מדובר בסתם קרטון רטוב
ובכל מקרה - הם צודקים
אני אכן "מתרומם"
אז זה לא כואב. אבל...
כך - מרגיש דיכוי.
והכאב האמיתי - מגיע רק מאוחר יותר
כי רק מאוחר יותר אני תוהה, ומוטרדת, ושואלת את עצמי שוב ושוב
איזה חלק בי גרם לכך?
כלומר, מהו אותו דבר שהם ראו בי?
מה היה אותו פרט שהסגיר אותי?
ואני שונאת את עצמי על כך שאני בכלל חושבת את זה
כך מרגיש דיכוי
ומאותו רגע, כשאני עומדת במעבר חציה
אני שונאת את עצמי על כך
אבל אני בוחנת את עצמי
ומנסה למצוא מה הדבר שמסגיר את ההומואיות שלי
ואני מוודאת שהפעם - לא אסגיר זאת שוב.
האם מישהו מכם חזר פעם הביתה בערב
הדליק את הטלויזיה
וצפה בפאנל של אנשים
אנשים נחמדים, אנשים מכובדים
אנשים חכמים
מסוג האנשים שכנראה יהיו שכנים טובים
מסוג האנשים שכותבים בעיתונים
וכולם יושבים, ומנהלים דיון מלומד בטלויזיה
דיון מלומד שהנושא שלו הוא - אתם.
על "איזה מין אדם אתם"
על "האם אתם מסוגלים להיות הורים טובים"
על "האם אתם מנסים להרוס את מוסד הנישואין"
על "האם זה בטוח לתת לכם להתקרב לילדים"
על "האם אלוהים עצמה חושבת שאתם תועבה"
על "האם ייתכן שבעצם אתם מעורערים באופן מהותי"
ואפילו מגישת הטלויזיה הנחמדה
אתם מרגישים כמעט חברים שלה
היא הרי כל כך נחמדה בטלויזיה כל הזמן
אפילו היא חושבת שזה לגמרי בסדר
שהם יושבים ומנהלים את הדיון המלומד הזה
עליכם, ועל מי שאתם
ועל אילו זכויות "מגיעות לכם" או "לא מגיעות לכם"
וכך - מרגיש דיכוי.
האם אי פעם נסעתם ברכבת צפופה
עם אחד מחבריכם ההומואים הטובים ביותר
ובתוככם, חלק קטן מכם
מתכווץ
כי הוא מתנהג כל כך "הומואי"
ואתם מוצאים עצמכם מנסים לפצות על ההומואיות שלו
ולהתנהג יותר בגבריות
או לנווט את השיחה לנושאים בטוחים יותר, "סטרייטיים" יותר.
ואתם הרי ביליתם את 35 שנות חייכם
בניסיון להיות "ההומו הכי טוב שאפשר"
ועדיין, נותר החלק הקטן הזה בתוככם
שנבוך מההומואיות של החבר הזה.
ואני שונאת את עצמי על כך
וכך - מרגיש דיכוי.
ולכן כאשר אני עומדת במעבר חציה
אני בוחנת את עצמי.
האם אי פעם נכנסתם לבית הקפה השכונתי האהוב עליכם
עם אותו עיתון שאתם קונים מדי יום
ואתם פותחים אותו, ומוצאים בפנים טור-דעה של 500 מילה
שנכתב על-ידי אישה נחמדה ממעמד הביניים
מסוג הנשים שכנראה תורמות לצדקה
מסוג הנשים שהייתם מרגישים לגמרי נוח להשאיר אצלה את ילדיכם
והיא כותבת יותר מ-500 מילים
כל כך מנומקות
על האם צריך או לא צריך להתייחס אליכם כשווים פחות
מאשר אנשים אחרים
טוענת שאתם צריכים לקבל פחות זכויות מאשר אחרים
ובעודכם קוראים זאת
האישה בשולחן שלידכם קמה
מבקשת סליחה ונדחקת לעבור מאחוריכם, ומחייכת
ואתם מחייכים בחזרה ואומרים לה "אין בעיה"
אבל בפנים אתם תוהים לעצמכם
"האם גם היא חושבת עליי כך?"
וכך - מרגיש דיכוי.
ואתם יוצאים החוצה, ועומדים במעבר חציה ובוחנים את עצמכם.
ואני שונאת את עצמי כשאני עושה זאת.
האם אי פעם הדלקתם את המחשב
וראיתם סרטי וידאו של אנשים שהם בדיוק כמוכם
במדינות רחוקות מאד, וגם מדינות שאינן רחוקות כלל
ואתם רואים איך אוסרים אותם, ומכים אותם, ומענים, ורוצחים, ומוציאים אותם להורג
רק בגלל שהם בדיוק כמוכם.
וכך - מרגיש דיכוי.
לפני שלושה שבועות הופעתי בטלויזיה
ואמרתי שאני מאמינה
שאנשים שמקדמים באופן פעיל את הרעיון
שיש להפלות הומואים לרעה,
או שיש להתייחס אליהם בשונה מאנשים אחרים
אנשים כאלה הם, לעניות דעתי ההומואית
הומופובים.
ואז, אנשים מסויימים,
אנשים שבאופן פעיל מקדמים את הרעיון
שהחוק צריך להפלות הומואים לרעה
נפגעו מאד מהתיאור הזה שנתתי להם,
ואיימו בתביעה משפטית נגדי ונגד RTE.
RTE, בחכמתם
החליטו, בזריזות מדהימה
לשלם להם סכום כסף עצום, כדי שכל העסק ייעלם.
ובכן, אינני בת-מזל כמו RTE.
ולאורך שלושת השבועות האחרונים
הטיפו לי הטרוסקסואלים
על מהי הומופוביה
ולמי מותר לזהות הומופובים.
סטרייטים רבים נעמדו בשורה:
שרים, סנטורים, פרקליטים, עיתונאים
כולם נעמדו בשורה כדי לספר לי מהי הומופוביה
ולומר לי מתי מותר לי להרגיש שמדכאים אותי.
אנשים שמעולם לא חוו הומופוביה בחייהם
אנשים שמעולם לא בחנו את עצמם במעברי חציה
אמרו לי
שכל עוד לא השליכו אותי לבית הסוהר
או דחסו אותי לקרון בקר
הרי שלא מדובר בהומופוביה.
וכך - מרגיש דיכוי.
אז כעת, אנחנו, ההומואים האירים
מוצאים את עצמנו במצב המגוחך
שבו לא רק שאסור לנו לומר באופן פומבי
מה גורם לנו לחוש דיכוי
אסור לנו אפילו לחשוב זאת.
כי ההגדרה עצמה
ההגדרה כפי שאנו תופסים אותה - נאסרה על ידי נבחרינו.
ולאורך שלושת השבועות האחרונים
זכיתי בגינויים מקיר לקיר
החל מבית הפרלמנט
דרך טורי העיתונים
וכלה בסבך הסוער של בלוגי האינטרנט
גינו אותי על שימוש ב"דברי שנאה"
וכל זאת רק משום שהעזתי להשתמש במונח "הומופוביה".
ומתחנגל צעקני כמוני הרי אמור לדעת
שהמילה "הומופוביה" אינה זמינה יותר לשימושם של הומואים.
וזהו תעלול אורווליאני מרהיב ומדוייק
כי כעת מסתבר שקרבנות ההומופוביה הם אינם הומואים כלל וכלל
הומופובים - הם הם הקרבן האמיתי של ההומופוביה.
אז הרשו לי לומר לכם - זה לא נכון.
משום שאני לא שונאת אתכם.
אני כן מאמינה, באמת ובתמים,
שכמעט כולכם, ככל הנראה, הומופובים.
אבל גם אני הומופובית.
הרי, היה זה פלא אילולא היינו הומופובים -
לאחר שגדלנו בחברה הומופובית באופן כל כך גורף ודורסני
הרי שאם איכשהו היינו יוצאים מכך ללא פגע -
היה זה נס.
ולכן - אינני שונאת אתכם כי אתם הומופובים.
למעשה, אני מעריצה אתכם
אני מעריצה אתכם, כי רובכם הומופובים רק קצת
ואם לומר את האמת, בהתחשב בנסיבות,
זהו הישג די מרשים.
אך לעומת זאת, מדי פעם, אני שונאת את עצמי.
אני שונאת את עצמי
כי אני פאקינג בוחנת את עצמי
כשאני עומדת במעברי חציה.
ולפעמים, אני שונאת אתכם
שאתם גורמים לי לעשות זאת.
אבל לא ברגע זה.
ברגע הזה - אני מחבבת את כולכם מאד
על כך שהקדשתם לי כמה דקות מזמנכם
ועל כך - אני מודה לכם.