(מוסיקה)
אחד הדברים המצחיקים במוח שלנו
הוא שאין לנו שליטה בדברים שהוא אוסף ושומר לתוכו,
העובדות והסיפורים. וככל שאתה מזדקן, זה רק הולך ומחמיר.
דברים שנשארים למשך שנים לפעמים
לפני שאתה מצליח להבין מדוע אתה מתעניין בהם,
לפני שאתה מצליח להבין את החשיבות שלהם בשבילך.
הנה שלושה סיפורים שכאלה שלי.
כשריצ'ארד פיינמן היה נער צעיר בקווינס,
הוא יצא להליכה עם אביו והעגלה שלו
וכדור. והוא שם לב שכשהוא מושך את העגלה,
הכדור מתגלגל לאחוריי העגלה.
והוא שאל את אביו, "מדוע הכדור מתגלגל לאחוריי העגלה?"
ואביו אמר, "זה אינרציה."
הוא אמר, "מה זה אינרציה?" ואביו אמר, "אהה.
אינרציה זה שם שמדענים נתנו
לתופעה של הכדור מתגלגל לאחוריי העגלה.
אבל האמת היא, שאף אחד לא יודע."
פיינמן המשיך בחייו וצבר תארים
ב - MIT, פרינסטון, הוא פתר את אסון הצ'לנג'ר,
הוא סיים בתור זוכה פרס נובל בפיסיקה
על דיאגרמות פיינמאן שלו המתארות את התנועה של חלקיקים תת-אטומים.
והוא נתן קרדיט לאותה שיחה עם אביו
שהעניקה לו תחושה
שהשאלות הפשוטות ביותר יכולות לגרור אותך לקצה הידע האנושי,
ושזה בדיוק המקום שהוא רצה לשחק בו.
והוא אכן שיחק בו.
ארטוסתנס היה הספרן השלישי בספרייה הגדולה באלכסנדריה,
והוא תרם רבות למדע.
אבל האחת שהכי זכורה לו
התחילה ממכתב שקיבל בתור ספרן,
מהעיר סוונט, שהייתה דרומית לאלכסנדריה.
המכתב כלל את העובדה הזו אשר נתקעה במוחו של ארטוסתנס,
והעובדה הייתה שהכותב אמר שבצהריים
בסוֹלְסְטִיס (נקודת ההיפוך), כאשר הוא הסתכל לתוך באר עמוקה,
הוא יכול לראות את ההשתקפות שלו בתחתית, והוא גם יכול לראות שראשו
מסתיר את השמש.
ראשית עליי לאמר לכם שהרעיון שכריסטופר קולומבוס גילה שהעולם הוא עגול
הוא שטויות. זה לא נכון כלל.
למעשה, כל בעל השכלה הבין שהעולם הוא עגול
מאז זמנו של אריסטו, ואריסטו הוכיח את זה
עם הבחנה פשוטה.
הוא שם לב שכל פעם שראית את הצל של כדור הארץ על הירח
הוא היה מעגלי,
והצורה היחידה שבאופן קונסיסטנטי יוצרת צל מעגלי
היא ספירה, מש"ל - כדור הארץ עגול.
אבל אף אחד לא ידע כמה גדול זה
עד שארטוסתנס קיבל את המכתב הזה עם העובדה הזו.
אז הוא הבין שהשמש הייתה בדיוק מעל העיר סוונט,
כי אם מסתכלים לתוך הבאר, זה היה קו ישר
כל הדרך למטה, צמוד לראש של האיש ועולה למעלה לשמש.
ארטוסתנס ידע עוד עובדה.
הוא ידע שמוט שתקוע באדמה באלכסנדריה
בדיוק באותו זמן ובאותו יום, בצהריים,
שיא השמש, בזמן נקודת ההיפוך,
השמש הטילה צל שהראה 7.2 מעלות מחוץ לציר.
עכשיו, אם יודעים את ההיקף של מעגל,
ויש לך שתי נקודות עליו,
כל שעלייך לדעת הוא את המרחק בין שתי הנקודות האלו,
ואתה יכול לבצע אקסטרפולציה להיקף.
שלוש מאות שישים מעלות לחלק ל- 7.2 שווים לחמישים.
אני יודע שזה נשמע מספר מעוגל, וזה גורם גם לי לחשוד בסיפור,
אבל זה סיפור טוב, אז נמשיך איתו.
הוא היה צריך לדעת את המרחק בין סוונט לאלכסנדריה,
שזה טוב בגלל שארטוסתנס היה טוב בגיאוגרפיה.
למעשה, הוא המציא את המילה גיאוגרפיה.
הדרך שחיברה בין סוונט לאלכסנדריה
הייתה דרך מסחר,
והסוחרים היו צריכים לדעת כמה זמן יקח להם להגיע לשם.
הוא היה צריך לדעת את המרחק המדויק, אז הוא ידע בדיוק גבוה
שהמרחק בין שתי הערים היה בדיוק 500 מייל.
נכפיל את זה בחמישים ואתה מקבל 25,000,
שזה סטייה של אחוז אחד מקוטר כדור הארץ.
הוא עשה זאת לפני 2,200 שנים.
היום, אנו חיים בתקופה
שבה חלקי מכונות בשווי מאות מיליארדי דולר מחפשות אחר בוזון היגס.
אנחנו מגלים חלקיקים שיכולים לנוע מהר יותר ממהירות האור,
וכל התגליות הללו אפשריות
באמצעות טכנולוגיה שפותחה בעשורים האחרונים.
אבל במשך רוב ההיסטוריה האנושית,
היינו צריכים לגלות את התגליות הללו באמצעות העיניים והאוזניים שלנו, ובאמצעות מוחנו.
ארמאנד פיזהו היה פיסיקאי ניסויי בפריז.
ההתמחות שלו הייתה זיקוק ואישוש תוצאות של אנשים אחרים,
ואולי זה ישמע תבוסתני,
אבל למעשה זו היא הנשמה של המדע,
כי אין דבר כזה עובדה שאינה ניתנת לאימות באופן עצמאי.
והוא הכיר את ניסוייו של גליליאו
בניסיון לקבוע האם לאור יש או אין מהירות.
גליליאו בנה ניסוי ממש נפלא
שבו לו ולעוזרו היה פנס,
כל אחד מהם החזיק פנס. וגליליאו פתח את הפנס, וגם העוזר שלו פתח את הפנס.
והם תיזמנו את זה בצורה טובה מאוד.
הם פשוט יידעו את התזמון. ואז הם עמדו על שתי גבעות,
במרחק שני מייל, והם עשו את אותו דבר, בהנחה
של גליליאו שאם לאור הייתה מהירות שניתנת להבחנה,
הוא היה שם לב לעיכוב באור ששב מהפנס של עוזרו.
אבל האור היה מהיר מידי לגליליאו.
הוא טעה בכמה סדרי גודל כאשר הניח
שהאור מהיר פי 10 מאשר הקול.
פיזהו היה מודע לניסוי הזה. הוא חי בפריז,
והוא הקים שתי תחנות ניסוייות,
במרחק חמש וחצי מייל לערך זו מזו,
בפריז. והוא פתר את הבעיה של גליליאו,
והוא עשה זאת עם ציוד מאוד טריוויאלי באופן יחסי.
הוא עשה זאת עם אחד מאלה.
אני אשים לרגע את הלחצן בצד
כי אני רוצה להעסיק את מוחכם בזה.
זה הוא גלגל שיניים. יש בו כמה מגרעות
ויש בו כמה שיניים.
זה היה פתרונו של פיזהו לשלוח פולסים בדידים של אור.
הוא שם מאחורי אחת המגרעות קרן אור.
אם אני שולח קרן דרך מגרעת אל עבר מראה,
במרחק חמש מייל ממני, אותה קרן מוקרנת חזרה מהמראה
וחוזרת אליי דרך אותה מגרעת.
אבל משהו מעניין קרה ככל שהוא סובב את הגלגל מהר יותר.
הוא שם לב שזה נראה כאילו דלת שמתחילה להיסגר
על קרן האור המוחזרת אל העין.
למה היה זה כך?
זה בגלל שפולס האור, אינו חוזר
בחזרה אל אותה המגרעת. הוא בעצם פוגע בשן.
והוא סובב את הגלגל מהר מספיק
והוא חסם באופן מלא את האור. ואז,
בהתחשב במרחק בין שתי התחנות
והמהירות של הגלגל ומספר המגרעות בגלגל,
הוא חישב את מהירות האור בדיוק של שני אחוזים מערכו האמיתי.
והוא עשה זאת ב- 1849.
זה מה שבאמת ממריץ אותי במדע.
תמיד כשיש לי קושי להבין קונספט כלשהוא, אני חוזר אחורה, ואני חוקר את אותם אנשים שגילו את הקונספט הזה.
אני בוחן את הסיפור של איך הם גילו אותו.
ומה שקורה כשאתה מסתכל על מה שחשבו המגלים
כשהם גילו את תגליותיהם, הוא שאתה מבין
שהם לא כל כך שונים מאיתנו.
אנחנו כולנו שקיות של בשר ומים. כולנו מתחילים עם אותם כלים.
אני אוהב את הרעיון שענפים שונים במדע נקראים שדות מחקר.
רוב האנשים רואים במדע כסגור, קופסא שחורה,
כשלמעשה הוא כמו שדה פתוח.
ואנחנו כולנו חוקרים.
האנשים שגילו את התגליות הללו רק חשבו קצת יותר חזק
על מה שהם ראו, והם היו קצת יותר סקרנים.
והסקרנות שלהם שינתה את הדרך שבה אנשים חשבו על העולם,
וכך זה שינה את העולם.
הם שינו את העולם, וכך גם אתם יכולים.
תודה.
(מחיאות כפיים)