Tip:
Highlight text to annotate it
X
נשיא אורוגוואי חוסה מוחיקה
וועידת האום לפיתוח בר-קיימא ריו דה ז'נירו יוני 2012
לכל הרשויות המוצגות, מכל הרמות והארגונים,
תודה רבה.
תודה רבה לעם הברזילאי ונשיאו.
תודה רבה לכולם על האמונה,
שללא ספק הורגשה בדבריהם של כל הנואמים לפני.
אנחנו מביעים את הרצון הכנה ביותר שלנו כשליטים,
לדבוק בכל הסכם שהאנושות תנסח.
אבל תרשו לי לשאול מספר שאלות:
כל אחר הצהריים דיברנו על פתרונות ברי קיימא
להצלת ההמונים מציפורניו של העוני.
אז על מה בעצם אנחנו חושבים?
האם זה המודל של פיתוח וצריכה
המעוצב על ידי אותן האוכלוסיות העשירות?
אני שואל את השאלה הזו:
מה יקרה לכוכב הלכת שלנו,
אם בהודו, מספר המכוניות למשפחה יהיה זהה למקבילו בגרמניה ?
כמה חמצן יישאר לנו לנשימה?
מעבר לכך
האם קיימים היום בעולם את כל המשאבים הדרושים
כדי לאפשר ל 8 ביליון אנשים לקיים חיים
ברמות של צריכה ופסולת כמו בחברות השפע המערביות?
האם מתישהו זה בכלל יהיה אפשרי?
או שאולי יום אחד נאלץ להתחיל בדיון מסוג אחר?
כיוון שיצרנו את הציוויליזציה הזו בה אנו חיים:
ציוויליזציה המושתת על שוק, ותחרות, שהפכו לתהליכים חומריים נפלאים ונפיצים.
אבל מה שקרה זה שהשוק הכלכלי יצר שוק אוכלוסיות
ויצר גם את הגלובליזציה, שמאפשרת זווית ראיה רחבה אודות כל הגלובוס
האם אנו שולטים בגלובליזציה, או שמא הגלובליזציה שולטת בנו?
האם אפשר לדבר על סולידריות, ועל זה שחיים כאן "כולנו ביחד"
בכלכלה המבוססת על תחרות חסרת רחמים ולא הוגנת?
כמה רחוק תגיע האחווה בה אנו חברים?
שום דבר ממה שאני אומר לא בא כדי להמעיט בחשיבותו של אירוע זה.
להפך!
האתגרים שניצבים לפנינו כיום הינם עצומים והסיכון הגדול בהם אינו אקולוגי אלא פוליטי
היום, האדם אינו שולט יותר בכוחות שהוא בעצמו יצר. אלא שהכוחות הם אלו השולטים באדם.
והחיים? אנחנו לא מגיעים לכדור הארץ רק כדי להתפתח עוד ועוד סתם כך ללא אבחנה.
אנחנו חיים כדי להיות מאושרים. חיים רק פעם אחת, והחיים קצרים
ושום רכוש חומרי אינו משתווה לחיים וזה עקרוני!
אבל החיים חומקים לנו בין האצבעות אנו עובדים ועובדים כדי לצרוך ולצרוך עוד.
ותרבות הצריכה היא המניע,
כיוון שבסופו של דבר
אם הצריכה תשותק אז הכלכלה תקפא על שמריה.
ואם הכלכלה תיעצר
אז קפאון מלאך המוות יגיע לכל אחד מאתנו.
צריכת היתר היא זו שפוגעת בכוכב הלכת שלנו.
וצריכת היתר הזו חייבת להיות מתודלקת
על ידי ייצור מוצרים, כך שיחזיקו מעט כי צריך למכור הרבה.
למשל, אורך חיי נורה הוא כ 1000 שעות, אך קיימות נורות חשמל המחזיקות 100,000 שעות!
אבל לא מייצרים את הנורה הזאת כי השוק שלה לא מוצלח.
כי אנחנו חייבים להמשיך לעבוד. ואנחנו חייבים לשמר את ציוויליזציית "השתמש והשלך",
וכך אנו תקועים במעגל קסמים.
אלו בעיות מטבע פוליטי המראות לנו כי הגיע הזמן להיאבק עבור תרבות אחרת.
אני לא מדבר על לחזור לתקופת האבן, או לקיים תרבות נחשלת,
אבל אנחנו לא יכולים להמשיך להיות נשלטים על ידי השוק ללא הגבלת זמן.
אנחנו צריכים לשלוט בשוק.
לכן, אני אומר בדרכי הצנועה, שהבעיות עמן אנו צריכים להתמודד הינן פוליטיות.
כמו שאמרו לפניי אפיקורוס וסנקה:
" עני הוא לא זה אשר יש לו מעט, אלא זה אשר צריך באופן אינסופי עוד ועוד ועוד ".
אם כך זו היא תפיסה חברתית
ולכן, אני מצדיע למאמצים הנעשים ולהסכמים הנחתמים.
ואני אדבוק בהם, כמנהיג.
אני יודע שחלק מדברי הינם קשים לעיכול. אבל אנחנו חייבים להבין,
שמשבר המים, והפגיעה באיכות הסביבה אינם גורם. הגורם הוא מודל הציוויליזציה שאנו יצרנו.
ומה שצריך לשים תחת זכוכית המגדלת זה דרך החיים שלנו.
אני בא ממדינה קטנה. עשירה מאוד במשאבי טבע. במדינתי יש 3 מיליון תושבים. אבל יש 13 מיליון פרות,
מהמשובחות בעולם. וכ-10 מיליון כבשים. מדינתי מייצאת אוכל, מוצרי חלב ובשר.
הארץ שלנו מישורית וכ- 90% מהאדמות בה פוריות. הקולגות שלי נלחמו הרבה כדי להשיג יום עבודה של 8 שעות.
ועכשיו אפילו משנים את זה ל 6 שעות. אבל מי שעובד רק 6 שעות יכול לעבוד בשתי עבודות,
וכך לעבוד אפילו הרבה יותר מקודם. ולמה לו?
כי יש לו תשלומים חודשיים: על האופנוע שרכש ועל המכונית שרכש ותשלום על זה ותשלום על זה....
וכשהוא מסיים לשלם על הכל, הוא מגלה שהוא כבר אדם זקן כמוני, ושהחיים שלו כבר נגמרו.
ועולה השאלה: האם זה הגורל של החיים האנושיים?
הדברים שאני אומר הינם בסיסיים ביותר: הקדמה לא יכולה לבוא על חשבון האושר,
הקדמה חייבת לבוא למען האושר האנושי, למען האהבה על פני האדמה, למען יחסים בין אנשים, למען הדאגה לילדים,
למען החברים ולמען קיום צרכים אנושיים בסיסיים. בדיוק בגלל זה, זהו האוצר הגדול ביותר שיש לנו.
כאשר אנחנו נלחמים למען איכות הסביבה, אנחנו חייבים לזכור
שהאלמנט החשוב ביותר בסביבה הוא האושר האנושי.
תודה