Tip:
Highlight text to annotate it
X
אני מאד מתרגש
הייתה לי את הזכות האדירה
להכיר את רוברט רייש, מייסד התוכנית
חשוב לי להדגיש כי חלק גדול ממה שלמדתי בתכנית למדתי מבוב
חשוב לי להדגיש כי חלק גדול ממה שלמדתי בתכנית למדתי מבוב
אני נרגש להיות כאן בעקבות המלגה שקיבלתי
אני נרגש לדעת כי בוב הקים את פרינדס פוראבר כאן במועדון הזה
האמת היא כי יש לי קשר אישי לרוטרי
לפני 3 שנים לקחתי חלק בתוכנית מנהיגות של רוטרי לתורכיה
זאת הייתה התוכנית נוער יהודי הראשונה שיצאה מישראל
רוטריון אירח אותי בביתו
וכך הייתה לי אפשרות נוספת לשתף את הסיפור שלי עם פרינדס פוראבר
במועדון רוטרי באיסטנבול
האמת היא שנחתתי ביום שבו היו משחקי הסופר בול
אני חושב שהשיעור הראשון שלמדתי
"הוא שאם אני רוצה שיהיה לי חברים כאן אני צריך לתמוך ב"פטריטוס (קבוצת הבייסבול המקומית)
זו הייתה התחלה טובה עבורי
המשפחה המארחת שלי לקחה אותי לבית של חברים
ושם צפינו יחד במשחק במסך טלווזיה הגדול
הרגשתי כאילו זה היה חג
הרגשתי כאילו זה היה חג
ובאותה מסיבה
דיברתי עם אנשים על פרינדס פוראבר
ואחת מהנשים שאלה אותי שאלה שעד עכשיו עדיין מהדהדת בי
והשאלה שלה הייתה
"בן, האם אתה מרגיש שאתה חי באזור מלחמה?"
הייתי בשוק
אני לא מרגיש שאני חי באזור מלחמה
אני חי את חיי כמו כל אדם אחר
האמת היא שבסופ"ש האחרון ביקרתי בניו יורק
אני יותר מפחד לחצות את הרחוב בניו יורק מלהחזיק נשק
אני חי את חיי כמו כל אחד אחר
אבל עדיין, 3 שבועות עברו
ועדיין השאלה הזו מהדהדת בי
וזה עדיין מהדהד בי
כי הדבר הראשון שעלה לראשי ברגע שהיא שאלה אותי
זו חוויה שחוויתי ב2006
הייתי בן 12, בכיתה ז'
אחותי הייתה אז בת 9
ב2006 הייתה את מלחמת לבנון השנייה
באותה מלחמה הגיעו רקטות מלבנון לאזור הצפוני של ישראל
ואני גר בצפון, אני גר בחיפה
באותו שבוע לחוץ
בכל פעם שבה שמענו את האזעקה
היינו צריכים לאסוף הכל ולהיכנס יחד למקלט
במקרה שלנו, זה משמש גם כחדר של אחותי
היינו צריכים לחכות במקלט 2 דקות עד שהאזעקה תפסק
ואז יכולנו לחזור לחיינו הרגילים
זה היה יום שישי
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול
שמענו שוב את האזעקה ונכנסנו יחד למקלט, זה הפך לריטואל
ופתאום, שמעתי "בום"
הייתי בשוק
מיד לאחר מכן הבנתי כי רקטה נפלה ברחוב שלי
אני משתף את זה, כי יש סיכוי שלא הייתי מדבר כאן היום בפניכם
וגם כי באותו זמן, לא יכולתי לחשוב שאני אעמוד מולכם ואדבר על דו קיום בישראל
כשהייתי בכיתה ז'
אני זוכר שלאחר החוויה הזו
לא רציתי בכלל לדבר עם ערבים
בשבילי כל המוסלמים בעולם היו טרוריסטים
לא רציתי לשמוע על ערבים
לא רציתי לדבר אתם
ואהבתי את זה ככה
כל חבריי היו יהודים
ובעיקר לאחר החוויה הזו בכלל לא חשבתי לקחת חלק בדיאלוג
שנים עברו, והגעתי לתיכון
ובתקופת התיכון הייתי מאד פעיל בהתנדבות
באחד מהימים, אחת מהמורות שלי שאלה אותי אם אני רוצה לקחת חלק בפרינדס פוראבר
והסבירה לי על התוכנית
אני זוכר שהתגובה הראשונה שלי הייתה
"אני חושב שהשם הזה מטופש"
החלטתי שאני רוצה לנסות
אני רוצה להבין יותר
זה היה מאד מיוחד בשבילי
וזה מה שעשיתי
הייתי סקרן בנוגע לנושא
רציתי לנסות, רק לנסות
וכך עשיתי
ב2011, הצטרפתי לתוכנית פרינדס פוראבר
היינו 5 יהודים מחיפה, ו5 ערבים מעין מאהל, כפר ליד נצרת
יחד חיינו באותו בית בניו קסטל, ניו המפשייר
כל יום, היה מלא בחוויות
המון פעילויות כיפיות
מהבוקר לערב, עשינו דברים שונים יחד
לדוגמא, היינו בקורס טיפוס חבלים
באחד מהימים ביקרנו במסגד, בית כנסת וכנסייה
ובכל מקום הייתה לנו את האפשרות לפגוש את האנשים
הייתה לנו את הזכות להכיר את החברה האמריקאית ברמה האישית
עבורי, לחיות במשך אותם שבועיים
לא היה בשביל לדבר על הקונפליקט
כל הרעיון היה ליהנות ביחד, כחברים
כל הרעיון הוא לצור אמון
כשאתה אוחז אחד בשני בטיפוס חבלים
אתה לא חושב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני
אתה חושב על החבר שלך
אותה הבנה חזרה שוב
אני זוכר כי ביומיים הראשונים
תמיד חשבתי לעצמי
"אלו הם ערבים שמכינים סנדוויצ'ים"
"אלו הם ערבים שעושים את זה"
לאחר יומיים...
בכלל לא חשבתי על זה
פשוט ראיתי אותנו כחברים, שעושים דברים שונים יחד
כל הגישה שלי השתנתה במהלך השבועיים האלו