Tip:
Highlight text to annotate it
X
הרשו לי להדגים במשל עד כמה אנחנו נאורים או לא נאורים.
דמיינו דמויות אדם חיות במערה תת קרקעית, עם כניסה ארוכה לאורך כל רוחבה של המערה.
כאן היו משחר ילדותם ורגליהם וצווארם כבולים כך שאינם יכולים לזוז ויכולים לראות רק את שנמצא לפניהם,
מנועים על ידי השלשלאות מלהפנות את ראשם לאחור.
מעליהם ומאחוריהם אש בוערת ממרחק.
הם רואים רק את צלליהם שהאש משליכה על קיר המערה הנגדי.
שהרי איך יוכלו לראות דבר מלבד הצללים אם מעולם לא הורשו להפנות את ראשם?
בין האש והאסירים ישנו מעבר מוגבה וקיר נמוך הבנוי לאורך המעבר
בדומה למסך שנמצא לפני שחקני בובות מעליו הם מציגים את הבובות.
אתם רואים אנשים שעוברים לאורך הקיר, נושאים כל מיני חפצים אותם מחזיקים מוקרנים מעל הקיר?
פסלי גברים ובעלי חיים עשויים עץ ואבן וחומרים שונים?
מהאובייקטים שנישאים באופן שכזה, הם יראו רק את הצללים,
ואם יכלו לשוחח זה עם זה, האם לא היו מניחים שהם מכנים את שנמצא ממש לפניהם?
ונניח עוד שהיה הד שחזר מהקיר.
האם לא היו בטוחים לחשוב שכשאחד מהעוברים דבר שהקול הגיע מהצללים החולפים?
להם, האמת תהיה למעשה דבר מלבד צללי החפצים.
ועכשיו הביטו שוב וראו מה יקרה באופן טבעי, אם אחד מהאסירים משוחרר.
תחילה, כשהוא משוחרר ונאלץ לפתע לעמוד ולהפנות ראשו ולהביט לכיוון האור,
כל זה יכאב לו והוא יהיה מסונוור מדי כדי לראות בבירור את אותם דברים שאת צלליהם ראה קודם.
ואז דמיינו שמישהו אומר לו שמה שראה קודם היה אשליה.
אבל עכשיו כשמתקרב קרוב יותר למציאות ועיניו פונות לעבר קיום אמיתי יותר,
יש לו ראייה ברורה יותר.
מה תהיה תגובתו?
ואתם רשאים להמשיך לדמיין שמדריכו מצביע על האובייקטים בשעה שהם חולפים ודורש ממנו לכנותם,
האם לא יהיה מבולבל?
האם לא יחשוב שהצללים, אותם ראה קודם,
אמיתיים יותר מהאובייקטים שעכשיו מוצגים לו?
ונניח שוב שהוא נגרר בכוח מעלה בעלייה תלולה וסלעית ומוחזק בחוזקה עד שנאלץ לנוכחות השמש עצמה.
כשהוא מתקרב לאור, עיניו יהיו מסנוורות.
הוא לא יהיה מסוגל לראות דבר ממה שעכשיו נקרא מציאויות.
הוא יצטרך להתרגל למראה העולם ממעל.
אבל תחילה יראה את הצללים הכי טוב,
לאחר מכן את השתקפויות העצמים במים,
ולבסוף את העצמים עצמם.
אז יתבונן בכוכבים ובשמים הנוצצים ובאור הירח.
יראה את השמים והכוכבים בלילה.
אחרונה מכל, יוכל לראות את השמש,
ולא רק סתם השתקפויות שלה במים אלא יראה את השמש במקומה האמיתי ולא במקום אחר.
ויהרהר בשמש, כפי שהיא באמת.
האם לא יטען שזוהי השמש שנותנת את העונות והשנים,
והשומרת של כל הקיים בעולם הגלוי,
ובאופן מסוים הסיבה לכל הדברים שחבריו לקבוצה הורגלו לראות?
ברור שתחילה יראה את השמש, ואז יחשוב עליה.
וכשהוא נזכר במקום מגוריו הישן ומה הייתה חוכמת המערה ובחבריו האסירים,
לא תניח שיברך עצמו על השינוי? ירחם עליהם?
ואם היו במנהג של הענקות כבוד בינם לבין עצמם על אלו שהיו המהירים ביותר להבחין בצללים החולפים
ולומר מי מהם בא לפני ומי אחרי ומי יחד ומי לפיכך היה הטוב ביותר להסיק מסקנות לגבי העתיד,
אתה חושב שהענקות כבוד ושבחים שכאלה יעניינו אותו? או יקנא במחזיקים בם?
האם לא יאמר, בהומור,
"עדיף להיות משרתו העני של אדון עני ולסבול כל דבר מלחשוב כמו שהם חושבים ולחיות כמו שהם חיים".
דמיינו, שוב, אחד שכזה לפתע יוצא מהשמש כדי להתחלף במצבו הישן.
האם לא יהיה בטוח שמלאו עיניו חושך?
ואם היתה תחרות על הערכת הצללים ונאלץ להתחרות עם אסירים שמעולם לא יצאו מהמערה,
בעוד הייתה ראייתו עדיין חלשה ובטרם התפקסו עיניו,
האם לא יצחקו עליו כולם ויאמרו שקלקל את מאור עיניו בכך שעלה שם למעלה?
שמוטב היה אפילו לא לחשוב על לעלות?
ואם מישהו ניסה לשחרר אסיר נוסף ולהוביל אותו מעלה אל האור,
תן להם רק לתפוס את העבריין שיעיז, ויתלו אותו למוות.
זהו תפקידם של הנאורים לא רק לעלות ללמידה ולראות את הטוב
אלא גם להיות מוכנים לרדת שוב לאותם אסירים ולחלוק את צרותיהם ומשחקי הכבוד שלהם,
בין אם הם שווים משהו ובין אם לא.
וזאת הם חייבים לעשות, גם במחיר של מוות.
הם יתנו זה לזה מעזרתם בכל מקום בו קבוצה כלשהי יכולה לעזור לקהילה.